שתיים הם הדרכים העולים בית א-ל. אחת היא המפורסמת דהיינו על ידי עשייה חיובית. תורה מצוות ומעשים טובים. זוהי השיטה הידועה, המוכרת והמוצדקת, אשר מחנכים אליה ומשתדלים בה, כל מי שאמונה בליבו:
מכות ג משנה טז [יז] רבי חנניה בן עקשיא אומר רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:
תוספתא קידושין א הלכה יג: העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ושנותיו ונוחל את האדמה וכל העובר עבירה אחת מריעין לו ומקטפין את ימיו ואין נוחל את הארץ ועל זה נאמ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בחטא יחידי זה יאבד ממנו טובות הרבה לעולם יהא אדם רואה את עצמו כאילו חציו זכיי וחציו חייב עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות עבר עבירה אחת אילו שהכריע עצמו לכף חובה על זה נאמ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בחטא יחידי שעשה זה איבד ממנו טובות הרבה. הלכה יד: ר' שמעון בן לעזר אומ' משם ר' מאיר לפי שהיחיד נידון אחר [רובו] העולם נידון אחר רובו ועשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף זכות עבר עביר' אחת אילו שהכריע את עצמו ואת העולם לכף חובה ועל זה נאמ' וחוטא אחד יאבד טובה הרבה בחטא יחידי שעשה זה איבד ממנו ומן העולם טובות הרבה.
סוטה יג, א: ת"ר: בא וראה כמה חביבות מצות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה והוא נתעסק במצות, שנאמר: חכם לב יקח מצות וגו'. רש"י: נתעסקו בביזה - של מצרים. מכות י, א: דרש רבי סימאי, מאי דכתיב: אוהב כסף לא ישבע כסף כו'? אוהב כסף לא ישבע כסף - זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען, ואמר: מצוה שבאה לידי אקיימנה וכו'. ויקרא רבה (מרגליות) פרשה כב: לפיכך אוהב כסף לא ישבע כסף, אוהב מצות אינו שובע מצות. שכל מי שהוא הומה ומהמה אחר מצות ומצוה קבועה לדורות אין לו מה הנאה לו. תדע לך שהוא כן שהרי משה כמה מצות וצדקות עשה וכמה מעשים טובים היו בידו ויש לו מצוה קבועה לדורות, הה"ד אז יבדיל משה.
אך ישנה שיטה אחרת מקבילה והיא הפוכה הימנה באופייה. דווקא על ידי אי עשייה שלילית, חוסר מעש מגונה וסובלנות, סלולה הדרך למעלה למשכיל:
שבת פח, ב: תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו. רש"י: הנעלבים ואינם עולבים - אחרים באין עליהם בחוצפה, ולא הן על אחרים. עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים - על עליבה הבאה עליהם.
תלמוד בבלי מסכת ראש השנה פרק א - ארבעה ראשי שנים: [אמר רבא]: כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון - למי שעובר על פשע. רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזייה דחליש ליה עלמא, אמר להו: צביתו ליה זוודתא. לסוף איתפח, הוה מיכסיף רב פפא למיחזייה. אמרו ליה: מאי חזית? אמר [להו]: אין, הכי הוה. ואמר להו הקדוש ברוך הוא: הואיל ולא מוקים במיליה - לא תקומו בהדיה, שנאמר נשא עון ועבר על פשע, למי נושא עון - לעובר פשע. לשארית נחלתו, אמר רבי אחא בר חנינא: אליה וקוץ בה; לשארית נחלתו - ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשירים. רש"י: המעביר על מדותיו - שאינו מדקדק למדוד מדה למצערים אותו, ומניח מדותיו והולך לו, כמו אין מעבירין על המצות אין מעבירין על האוכלין - מניחן והולך לו. מעבירין לו על כל פשעיו - אין מדת הדין מדקדקת אחריהן, אלא מנחתן והולכת. צביתו ליה זוודתא - הכינו לו צדה לדרך, מה היא צידת המתים - תכריכין. איתפח - נתרפא. הכי הוה - מיתה נקנסה עלי. לא מוקים במיליה - אינו מעמיד על מדותיו. לא תקומו בהדיה - לא תדקדקו אחריו. אליה - שמינה יש כאן, וקוץ בה, כלומר: דבר תנחומין יש כאן, אבל יש בתוכה דבר קשה שאינו שוה לכל.
חולין פט, א: אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר תולה ארץ על בלימה; רבי אבהו אמר: מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר ומתחת זרועות עולם. אמר רבי יצחק: מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם - מה אומנותו של אדם בעולם הזה - ישים עצמו כאלם, יכול אף לדברי תורה - תלמוד לומר: צדק תדברון, יכול יגיס דעתו - ת"ל: מישרים תשפטו בני אדם. רש"י: שבולם עצמו - סוגר את פיו ודומה לו בבכורות פיו בלום ורגליו מבולמות. ומתחת - מי שנדרס תחת הכל הוא זרועות עולם. האמנם אלם - אומנות יפה היא האילום אבל צדק דהיינו דברי תורה אותו תדברון. מישרים - כמישור ארץ חלקה שנוחה לידרס. ע"כ.
התלמוד מלא במעלת הייסורין כמו: ברכות ה, א: אמר רבא ואיתימא רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליו - יפשפש במעשיו, שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'; פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו. ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח. אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בו - מדכאו ביסורין, שנאמר: וה' חפץ דכאו החלי; יכול אפילו לא קבלם מאהבה - תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת - אף יסורין לדעת. ואם קבלם מה שכרו - יראה זרע יאריך ימים; ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו, שנאמר: וחפץ ה' בידו יצלח.
פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא, חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו; וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: ברוך א-להים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי. אמר להו רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח; אלא מה תלמוד לומר ומתורתך תלמדנו? - אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו; דבר זה מתורתך תלמדנו; קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם - עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם - על אחת כמה וכמה, והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח, דכתיב ולא תשבית מלח ברית, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב: אלה דברי הברית. מה ברית - האמור במלח - מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין - יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.
תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על - ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. תורה מנין - שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו. ארץ ישראל - דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו ה' א-להיך מיסרך, וכתיב בתריה: כי ה' א-להיך מביאך אל ארץ טובה. העולם הבא - דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר כו'.
תענית ח, א: אמר רבי יהושע בן לוי: כל השמח ביסורין שבאין עליו - מביא ישועה לעולם, שנאמר בהם עולם ונושע וכו'. רש"י: בהם, עולם ונושע - בשבילם נושע לעולם הבא וכו'.
קידושין מ, ב: אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: למה צדיקים נמשלים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה, נקצץ נופו - כולו עומד במקום טהרה, כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעולם הזה, כדי שיירשו העולם הבא, שנאמר: והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד; ולמה רשעים דומים בעולם הזה? לאילן שכולו עומד במקום טומאה ונופו נוטה למקום טהרה, נקצץ נופו - כולו עומד במקום טומאה, כך הקב"ה משפיע להן טובה לרשעים בעולם הזה, כדי לטורדן ולהורישן למדריגה התחתונה, שנאמר: יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות. רש"י: למה צדיקים דומים בעולם הזה - ביסורין הבאים עליהם. ונופו - כלומר מעט ממנו. נקצץ - ממנו נופו. כך - נפרעין מן הצדיקים מעט עונות שבידם ונמצאו כולם נקיים. ולמה רשעים דומין בעולם הזה - בטובה שמשפיעים להם. נופו - מעט ממנו אף אלו יש בידם מיעוט טובות וזכיות. נקצץ נופו - קבלת שכרם היא קציצת נופם. למדרגה - אשולויי"א כדרך שעושין מדרגות לחריצין שסביבות המגדלים כשמגביהי' קרקעיתן. יש דרך ישר לפני איש - כשרואין הרשעים שלותן נראית דרכם בעיניהם ישרה ואחריתה של אותה שלוה הזמנת דרכי מות היתה.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין פרק יא – חלק: נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין. אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין. אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? - אמר: מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים [וגו'] ויעש הרע בעיני ה' וכתיב גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה. וכי חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה? אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו - לא העלהו למוטב אלא יסורין, שנאמר וידבר ה' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו ויבא ה' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדו את מנשה בחחים ויאסרהו בנחשתים ויוליכהו בבלה, וכתיב וכהצר לו חלה את פני ה' א-להיו ויכנע מאד מלפני א-להי אבותיו ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו וידע מנשה כי ה' הוא הא-להים. הא למדת שחביבין יסורין. רש"י: חביבין יסורין - שמכפרין עליך. גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה - היינו תלמידי חזקיה כדקיימא לן בהשותפין בבבא בתרא חזקיה וסיעתו כתבו משלי, מכלל דחזקיה היה מלמד לכל, וכדאמרן: נעץ חרב על פתח בית המדרש, וכל שכן שלמנשה בנו לימד. מכל טורח שטרח בו - ללמדו.
עבודה זרה ד, א: והיינו דאמר רב פפי משמיה דרבא, מאי דכתיב: ואני יסרתי חזקתי זרועותם ואלי יחשבו רע? אמר הקב"ה: אני אמרתי איסרם ביסורין בעולם הזה כדי שיחזקו זרועותם לעוה"ב, ואלי יחשבו רע.
מנחות נג, ב: ואמר רבי יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא ע"י כתיתה, אף ישראל אין חוזרין למוטב אלא ע"י יסורין.
תלמוד בבלי מסכת ערכין פרק ג - יש בערכין: עד היכן תכלית יסורין? אמר רבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל עליו. מתקיף לה רבא זעירא, ואיתימא רבי שמואל בר נחמני, גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג בחמין ומזגו לו בצונן, בצונן ומזגו לו בחמין, ואת אמרת כולי האי! מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו. רבא, ואיתימא רב חסדא, ואיתימא רבי יצחק, ואמרי לה במתניתא תנא: אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים. דווקא שלש ועלו בידו שתים, אבל שתים ועלו בידו שלש לא, דליכא טירחא למישדייהו. וכל כך למה? דתניא דבי רבי ישמעאל: כל שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין - קיבל עולמו. במערבא אמרי: פורענות מזדמנת לו. רש"י: תכלית יסורין - סוף מדת יסורין כלומר יסורין שאין פחותין מהן. ואינו מתקבל עליו - שאינו למדתו כהגון וצער הוא לו. למזוג - כוס של יין במים חמין. נהפך לו חלוקו - שלא לבשה כסדר וצריך להופכה ולפושטה. שלש ועלו בידו שתים - איכא טירחא למיהדר ולמשקל שלישית. וכל כך למה - כלומר למאי הילכתא הוו יסורין. קיבל עולמו - כל מנוחתו לעתיד ואי עבר עליה חד מהנך הרי הוא יסורין. פורענות מזדמנת לו - למי שעברו עליו ארבעים יום בלא יסורין. ע"כ.
חביבותם של ייסורים היא מצד מידת הסובלנות הכרוכה בהם. אין בהם עשייה ופעילות אלא סבילות וספיגה: ברכות סב, א: קבלה דיסורי - שתיקותא ומבעי רחמי. רש"י: קבלה - מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו וכו'. קבלה דיסורי שתיקותא - שלא יבעט ביסורין הבאים עליו. ע"כ. אף אבות העולם נשתבחו במידה זו: רש"י פרשת שמות: עתה תראה וגו' - הרהרת על מדותי, לא כאברהם שאמרתי לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ואחר כך אמרתי לו העלהו לעולה, ולא הרהר אחרי, לפיכך עתה תראה וכו'. פרשת וארא: ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין. יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי אליהם בא-ל שדי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם: וגם הקמתי וגו' - וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה, לנטות אהלו, ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה. ע"כ.
בכמה מאמרים, אף מקבילים להדיא את הייסורים לעשייה ומלמדים על שלמות מיוחדת, הנוצרת בצירופם יחדיו, כגון: תלמוד בבלי מסכת ברכות פרק ב - היה קורא: אלופינו מסבלים - רב ושמואל, ואמרי לה רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר: אלופינו בתורה, ומסבלים במצות. וחד אמר: אלופינו בתורה ובמצות, ומסבלים ביסורים. אין פרץ - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של דוד שיצא ממנו אחיתופל, ואין יוצאת - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של שאול שיצא ממנו דואג האדומי, ואין צוחה - שלא תהא סיעתנו כסיעתו של אלישע שיצא ממנו גחזי, ברחובותינו - שלא יהא לנו בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים +השמטת הצנזורה: כגון ישו הנוצרי+. שבת פח, ב: תנו רבנן: עלובין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין - עליהן הכתוב אומר ואהביו כצאת השמש בגברתו. רש"י: עושין מאהבת המקום ושמחים ביסורים - על עליבה הבאה עליהם. סנהדרין צג, ב: משיח - דכתיב ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו', וכתיב והריחו ביראת ה'. אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. רש"י: הכי גרסינן: והריחו ביראת ה' - אמר ר' אלכסנדריא: שהטעינו במצות ויסורין כריחים, והיינו והריחו לשון רחים, ולא גרסינן וכתיב והריחו. ע"כ.
נראה עוד דהיינו נמי סוד מתח היחסים שבין תורה ויראה: תלמוד בבלי מסכת שבת פרק ב - במה מדליקין: אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות. ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, צפית לישועה, פלפלת בחכמה, הבנת דבר מתוך דבר? ואפילו הכי: אי יראת ה' היא אוצרו - אין, אי לא - לא. משל לאדם שאמר לשלוחו: העלה לי כור חיטין לעלייה. הלך והעלה לו. אמר לו: עירבת לי בהן קב חומטון? אמר לו: לאו. אמר לו: מוטב אם לא העליתה וכו'.
אמר רבה בר רב הונא: כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים, דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונות לא מסרו לו. בהי עייל? מכריז רבי ינאי: חבל על דלית ליה דרתא, ותרעא לדרתא עביד. אמר רב יהודה: לא ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו, שנאמר והא-להים עשה שיראו מלפניו. רבי סימון ורבי אלעזר הוו יתבי, חליף ואזיל רבי יעקב בר אחא. אמר ליה חד לחבריה: ניקו מקמיה, דגבר דחיל חטאין הוא, אמר לו אידך: ניקו מקמיה; דגבר בר אוריין הוא. אמר ליה: אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא - ואמרת לי את בר אוריין הוא? תסתיים דרבי אלעזר הוא דאמר דגבר דחיל חטאין הוא, דאמר רבי יוחנן משום רבי אלעזר: אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא יראת שמים בלבד, שנאמר ועתה ישראל מה ה' א-להיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וגו', שכן בלשון יוני קורין לאחת הן, - תסתיים.
והוה הדין והוא הטעם בעניין מצוות עשה ולא תעשה: רמב"ן פרשת יתרו: ואמת הוא ג"כ כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו:
וכן נחלקו לגבי חסידות וענוה: עבודה זרה כ, ב: ת"ר: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי [קדושה, קדושה] מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי [חסידות, חסידות] מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: אז דברת בחזון לחסידיך. ופליגא דרבי יהושע בן לוי, דא"ר יהושע בן לוי: ענוה גדולה מכולן, שנאמר: רוח ה' א-להים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, חסידים לא נאמר אלא ענוים, הא למדת שענוה גדולה מכולן. ע"כ. 'עקב ענוה יראת ה' ועניין אחד לשתיהן.
ובעבודה זרה י, ב: בכה רבי ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים. ע"כ. לפי דרכינו הכוונה בזה כי 'יש קונה עולמו בשעה אחת', על ידי סבלנות עצומה שבמסירות נפש על קידוש ה' 'ויש קונה עולמו בכמה שנים', דרך עשייה מתמדת ופעילות רבה, כעין פירוש רמב"ם במשנת מכות הנ"ל.
במקום אחר העתקנו בהקשר לשלושה סימני האומה, את אשר מצאתי בעזהי"ת מאמר נפלא במדרש שיר השירים על פי כתב יד הגניזה, סוף פרק ז': ועל פתחינו כל מגדים, אלו המידות טובות שלמדו ישראל על ידי הצרות והשמדות. חדשים גם ישנים, (ב)ישנים, שהיו מעולם רחמנים בישנים גומלי חסדים. חדשים, שנעשו סבלנים מתונים צייתנים, דודי צפנתי לך, כל מה שקבלנו על עצמנו לא קבלנו אלא בשבילך. ע"כ. מתברר שהגלות מוסיפה לנו שלושה סימנים חדשים, מקבילות לשלושה הישנים. הישנים שייכים במעשים והחדשים בסובלנות.
